לתפוס את ההגאים

לתפוס את ההגאים

 נכתב על ידי Steven Davis  תורגם על ידי איציק מה-יפית מתוךFLYING  24.4.2013

 הערת המתרגם: מאז שהחלתי להטיס אורחים במושב הימני, חולפת בראשי מחשבה כיצד להתנהג אם הנוסע שלידי ייתקף בבהלה ויתפוס את מוט ההיגוי. מסתבר שיש טייס שהתנסה בזה. ראוי לקרוא את סיפורו ומסקנותיו.

 הצ’ירוקי שלי חונה בשדה התעופה רמונה (KRNM) שבדרום קליפורניה, שם אני פעיל מאד, ביחד עם טייסים נוספים, בארגון המציע טיסות היכרות לצעירים, בתוכנית הנקראת “נשרים צעירים”. זוהי תוכנית מומלצת המציעה לנערים בגילים 8 עד 17 את ההזדמנות לטיסת היכרות חינם בשילוב חשיפה לקהילת התעופה, ובסופו של דבר, הנאה מטיסה.

 הטסתי כמאה וחמישים ילדים מאז שהצטרפתי ל”נשרים הצעירים”. אחת ההנאות האנוכיות בהטסת ילדים הינה לראות את הרטט שלהם וההתרגשות לגבי כל התהליך, מהליכה סביב בבדיקה לפני טיסה עד התחגרות ועלייה לאוויר.

 לפני מספר שנים, תיאמנו עם תנועת הצופים של אמריקה להטיס כששים צופים, שתוכננו לשהות סוף שבוע ארוך בשדה. בסוף שבוע קיצי ונהדר של דרום קליפורניה, נפגשנו עם הקבוצה הגדולה של הצופים מוקדם יותר בבוקר שבת בכדי לתדרכם בנושא דרישות הבטיחות והציפיות בטיסה. הטסנו הרבה צופים וילדים אחרים במהלך השנים, ולמרות שמעולם לא צפינו בעיות בטיחות, זה לעתים באחורי מוחנו כאשר השאלות השופעות והקבועות של הצעירים עולות.

 בדרך כלל אני מטיס שני ילדים בו זמנית בצ’ירוקי שלי, ותמיד מתדרכם לגבי מכשירים ותהליכים, כגון: אל תגעו בהגאים; פתחו את הדלק רק אם וכאשר אני אומר לכם; ועזרו לנו לחפש מטוסים אחרים כאשר אנחנו טסים. בדרך כלל אנחנו מבצעים טיסה בת 15 דקות או יותר, אם יש פחות ילדים להטיס, וחוזרים לרמונה.

 בטיסת הצופים הראשונה מוקדם בבוקר, ילד אחד ישב במושב טייס המשנה ואחד מאחוריו.  הילד במושב טייס המשנה, שהיה כבן 12, היה שקט למדי, אולם אמר שציפה לטיסתו הראשונה במטוס חד-מנועי. היו לו אפילו כמה שאלות לגבי המכשירים. שוחחנו לגביהם, למה נועדו וכיצד הם עובדים. הסברתי לשני נוסעי הצעירים כל שלב בהתנעה. תוך זמן קצר סיימנו והיינו מוכנים לצאת.

 המגדל נתן אישור להמראה והתחלנו להתגלגל לאורך המסלול, מגבירים את המהירות למשיכה במהירות 75 קשרים. במהלך זמן זה, אני נוהג לדבר אל הנוסעים ומספר להם למה לצפות. אולם לא ציפיתי לבאות. מיד עם המשיכה, הצופה הצעיר במושב טייס המשנה נכנס לבהלה, תפס את מוט ההיגוי שלפניו בשתי ידיו ומשך אותו אליו. נראה שהוא היה זקוק למשהו להיאחז בו, והדבר היחיד בקרבתו היה מוט ההיגוי. זה לא דבר טוב להיאחז בו.

 ידי השמאלית הועפה ממוט ההיגוי, המטוס הרים את האף וצופר אזהרת ההזדקרות הרעיש במלוא עוצמתו. שדה הראייה שלי, שהיה כה רגיל לראות את קצה המסלול בעת המשיכה, התמקד עתה ישירות למעלה בשמים הכחולים, או שכך הם נראו. ובכן, חשבתי, הולכת להיות פה בעיה. קודם לכן דחפה ידי הימנית את המצערות קדימה במלואן למצב המראה, לפיכך לא הייתי זקוק לה לשם כך יותר. השתמשתי בשתי ידי לדחוף את מוט ההיגוי קדימה, אולם הבחור הצעיר הזה תפס אותו בחוזקה, ולא הייתי מסוגל לדחוף אותו קדימה מספיק בכדי להוריד את האף מטה על מנת להרוויח שוב מעט מהירות ושליטה.

היה עלי לגרום לו לשחרר את אחיזתו במהירות, דבר שהיה אתגר פיזי ודרש פעולה מהירה של ידי הימנית. ובכן, אין לי הרגל להכות נערי צופים, אבל בו זמנית צרחתי עליו לשחרר את מוט ההיגוי בעודי מכה בידי הימנית על ידיו. הוא שחרר את המוט אחוז בהלה, מנסה להחזיר את הצבע לפניו. בשלב זה הצ’ירוקי איבד מהירות וגובה – לא שהיה לנו מספיק מהם מלכתחילה – והיו לו הגאים רכים. הצלחתי להוריד את האף מטה וצברתי מחדש מעט מהירות. אני חושב שהיינו מרחק קצר מעל פני הקרקע כשהחזרתי לעצמי שליטה מלאה.

 היינו מעבר לקצה המסלול, בתופעת הקרקע ,(Ground Effect) שועטים קדימה בעוד המנוע בעל 180 כ”ס מנסה להאיץ את מהירותנו. נראה היה כאילו אנחנו מזדחלים, וכשחלפנו את קצה המסלול ומעל שדה מרעה, התחלנו לאט לצבור מהירות ולטפס, הפעם כשאני טייס מפקד. כל התקרית התרחשה מהר מאד ועדיין נראתה כהילוך איטי.

 במקום להמשיך בטיסה המתוכננת, קראתי למגדל בכדי לשוב לנחיתה מלאה. המגדל ידע שמשהו לא בסדר, כיוון שאין זה נורמאלי לראות מטוס מזנק מעלה בעזיבה, מזדקר ושוהה בתופעת הקרקע הרבה מעבר לקצה המסלול ומעל שדה מרעה. אני עדיין זוכר מראה פרה לצד הכנף השמאלית, בערך באותו הגובה. אני זוכר גם באופן עמום את המגדל קורא לי כאשר נאבקתי בניסיון לשמור את הצ’ירוקי מלהימרח, אבל לא הגבתי אז. אולם עתה מה לעשות עם בחור צעיר מפוחד וידיו המטיילות? לא רציתי להסתכן בנחיתה ולאפשר לו לעשות את אותו הדבר, לכן הוריתי לו לאחוז ברצועת הכתף בשתי ידיו וללחוץ אותה עד שאורה לו לשחרר. כנראה שאמרתי את זה בקול סמכותי משהו, כיוון שהוא צייץ “כן אדוני” ועיניו נפתחו לרווחה.

 טיפסנו לגובה, נכנסנו להקפה ונחתתי במהירות גבוהה יותר מהרגיל, ליתר ביטחון אם תהיה לנו תקרית נוספת ונזדקק לאנרגיה, אולם תשומת לבי הייתה בו. כנראה ונראיתי כמו דג: עין אחת מכוונת אליו, השנייה מדלגת בין לוח המכשירים והמסלול. עלי לציין שהנחיתה הייתה חלקה, אולם הייתי עדיין מזועזע קמעה, לכן אדרג אותה כ”בסדר” – לא הטובה ביותר שלי, לא הרעה. הסענו לאזור הנוסעים, שם המתינו נערי הצופים, וכיביתי מנוע. ידיו של טייס המשנה שלי עדיין אחזו בחוזקה ברצועת הכתף ולא שחררתי אותם עד שאמרתי לו לפתוח את הדלת.

 והייתי רוצה שתדעו, הוא אמר לי שהיה נהדר ושהיה רוצה לטוס שוב. מאוחר יותר שמעתי אותו מספר בהתלהבות לחבריו על הטיסה הנהדרת שהייתה לו.

 הלקח שלמדתי ושחלקתי בחפץ לב עם עמיתי הטייסים ב”נשרים הצעירים” ברמונה: לאחר עשרות טיסות עם ילדים, לעולם אינך יכול להניח שמישהו יתנהג כרגיל או בדרך שאתה מצפה. עליך לשמור בראשך את התגובות המצופות ממך להתנהגותם הבלתי צפויה. שיניתי את כללי הבטיחות שלי על מנת לוודא שהצעירים, ואורחים אחרים במושב טייס המשנה שלי, יאחזו עתה ברצועות הכתף שלהם בשתי ידיהם בהמראה ובנחיתה. כמובן, אתה תמיד יכול להושיב נוסעים במושבים האחוריים בלבד, אולם מי יודע לאיזה סוג של צרות הם יכולים להיכנס כשאינך יכול להגיע אליהם.

 אני יודע שלפיתוח שיחה והסברים במהלך הטיסה יש בדרך כלל השפעה מרגיעה על אלו החרדים, אולם עתה אני יודע שלשיחה מרגיעה עם אדם מבוהל יש השפעה מזערית, אם בכלל. במצבים שכאלה, מוטב לתת להם משהו פיזי לעשות, כגון לתפוס את רצועת הכתף, לשבת על ידיהם או לפתוח דפיות. כל דבר שיעסיק אותם ויפחית את מעורבותם המפריעה בטיסה יעזור.

חשוב, כמו כן, לדון במצב לאחר הטיסה עם האורחים הנדירים הללו, שנתקפו בהלה או עשו משהו לא הולם, “ולסמן” צעירים שכאלה למען בטיחות טייסים אחרים. אין להעניש צעירים אלו במניעת טיסות בעתיד, אולם יש להביאם לידי הכרה בפעולותיהם החמורות.

 אני ממשיך עדיין להטיס “נשרים צעירים” ונהנה מאד מהתלהבותם והתרוממות רוחם, אולם יש לי עתה בראש ובראשונה הבנה ברורה כיצד להגיב כאשר הדברים אינם פועלים בהתאם לתוכנית.

תגובות

תגובות